להיכנס לחייו של אדם אחר...אחרי שלוש שנים סיימתי לכתוב סיפור חייה של אישה יקרה. במהלכן מצאתי קרובי משפחה, גיליתי פרטים חדשים, ביקרתי אנשים הקשורים אליה, נשאבתי אל תוך עולמה. עיקר הקושי היה- כיצד לשמור על משמעות הסיפור לעומת הכרונולוגיה, ובשאלה – מה חשוב לספר, ומתי כדאי להניח. זוהי מנחת המסע שלי.

אלה הן מילים לגיסתי האהובה, ליום הולדתה ה-70, דרכן אני מגוללת את סיפור חיינו המשותף שהחל בהיותי בת ארבע עשרה, מתוך עיניי הפרטיות. כתיבת מסמך אישי מאפשרת מפגש מסוג אחר עם עצמנו ועם האדם אליו כתבנו, ומפליא לראות איך פעם אחר פעם אנחנו חוזרים לקרוא בו.

​

בקיבוץ נען, בבוסתן המשקיף אל הנוף,אני מציגה את ספרי ״משהו להתנחם בו״. מספרת, קוראת, מנסה להבין לאן לוקחות אותם המילים שלי. בסוף המפגש, מגיעה אליי אישה יפה וּמלאת אור.״גם אני הייתי אחות, כמו אמא שלך. אני רוצה שתכתבי לי״
שם, בקצה השדה החרוש התחיל המסע שלנו.

זהו סיפורה של ילדה המנסה לעשות סדר ולתת משמעות לאירועים הדרמטיים המתרחשים סביבה ומטלטלים את חייה.
זהו סיפורי. הלבשתי אותו גלימות שונות, בכדי לפשוט אותן אחת  אחת בחסות הדמיון ולהתעטף בַּאמת העירומה, אמת חיי.

בילדותי, השואה הייתה סיפור של פעם בשנה עם טקס זיכרון קיבוצי, שעם הזמן קיבל ממד של מציאות מפחידה. סיפורה האישי של אימי ז"ל, העלה בי פתאום תובנות בנוגע למי שהייתה, בעקבות המלחמה. החלטתי ללוות סיפור אחד כזה, אותנטי, במתנה. תודה לך פנינה יקרה שלי, שהסכמת לקבל אותי באותו היום...

יענק'לה הוא חמי. כתיבת סיפור חייו הייתה חוויה מיוחדת מאוד עבורי. הסיפורים שסופרו בארבע עיניים ובקרבה של שני לבבות סחפו אותי לא פעם אל מערבולת רגשות שלא יכולתי לשתף בה, מפאת אופייה הפרטי. היו פעמים שהפסקתי את ההקלטה
ופשוט הקשבתי. רציתי עוד מן האמת העמוקה הזו.

​

זהו ספר זיכרון לאימי במלאת חמש שנים למותה. בספר מופיעים שירים שכתבתי במהלך שנותיה בבית האבות, ומתייחסים לתקופת מאתגרת זו. כמו כן משולבות תמונות, ומונצחים רגעים המספרים את סיפור חייה. בכתיבה לזכרו של אדם אהוב שהלך לעולמו, אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות במחיצתו, תוך שאנחנו משוחחים גם עם עצמנו. חוויה ייחודית.

"אני נושא בתוכי לב חדש בן עשרים ושמונה, ולב שבור בן ארבעים ושתיים...זכיתי לכתוב את סיפורו של מושתל הלב הראשון בישראל. תודה לך סימצ'ו על האמון שנתת בי, על הסיפורים המרתקים, ועל נהרות הרגש שזרמו מליבך אל ליבי כל יום ראשון ב 11:00, במשך שנה.

​

:בספרו ׳הרכבות יצאו ריקות׳  כתב מיכאל בר זוהר שמי שהציל את היהודים, הייתה הרוח הבולגרית. זהו סיפורה של משפחתי ושל עוד אלפי יהודי בולגריה שניצלו מתאי הגזים. הרכבות אכן יצאו ריקות, אבל אני יודע וכך כל העולם, שהיו גם רכבות אחרות,
ובכל פעם שאני מספר את הסיפור הזה, אני בוכה.״

בתום שנה מרתקת בחברתו של ההיסטוריון וחוקר תולדות הקומונות פרופסור אמריטוס יעקב עובד, שאלתי: איך תרצה לקרוא לספר שכתבנו? ׳יעקב עובד- מגשים וחוקר׳, ענה לי. ולמה לא להפך? כי אני קודם כל חבר קיבוץ...בכל אמירה יש מן האמת של האדם, ופעמים רבות היא עמוקה מסך מילותיה.

"מָמַָשׁ לְמָטָה, רֶגָע לִפְנֵי שֶׁקָפַץ אֶל הַאֲדָמָה,הִבִּיט בָּהֶם וְאָמַר 'תוֹדָה שֶׁנָתַתֶם לִי שֵׁם. עַכְשָׁיו אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אֲנִי. מֵהַיוֹם תִּהְיוּ חֲבֵרִים שֶׁלִי׳.״ חבורת ילדים מאמצת סנאי שמרגיש ׳שקוף׳ מי מאיתנו לא מזדהה עם רגשות כאלה? כתיבת ספר בעקבות מקרה, מצב, או בעיה, יכול לשמש מקור לנחמה וריפוי. רעיון נהדר למתנה.

​

לא יכולתי לכתוב את מסע חייך כרצף כרונולוגי, כי מה שהוביל אותי אל עולמך היו הסיפורים ולא התאריכים, הרגעים הקטנים. היה משהו דרמטי בדרך שסיפרת לי אותם, עד כדי כך שבְּמָקום ובזמן אחרים, יכולתי לדמיין אותך על הבמה, בהצגת יחיד מופלאה שבה את השחקנית של חייך,והקהל מתאהב בך, ממש כמו שקרה לי.