אנחנו עצי זית

אני לא זוכרת איפה שמעתי את המשפט הזה, אולי קראתי אותו, אבל הוא הלך ככה:

"ילדים תמיד יאשימו את ההורים שלהם על דברים שקרו בילדותם והשפיעו על חייהם.

אי אפשר לברוח מזה, אבל אפשר לשחרר."

אימצתי באותו הרגע.

כמה קשה תחושת האשם הזו, כי גם כשאינם אומרים את הדברים באופן גלוי, אני יודעת שיש רגעים שצרובים בהם. כמו בי. ממש כמו בי.

אז למה סיפרתי את זה עכשיו? בגלל פורים, שהיה ונשאר החג השנוא עליי, תהום של בדידות, נדמה לי שבגלל אימא שלי. מעולם לא דברנו על זה.

בסיפור החיים שאני כותבת לאדם, גיליתי, שכמעט ולא קיים הדיבור על הרבדים האלה שעניינם היחסים עם הילדים- מקומו של כל אחד ואחת מהם במשפחה, מה הציפו אצל אבא או אמא

ומה קיבלו בתמורה למראה שהציבו להוריהם מתוך תום של יַלְדוּת, אילו רגשות החיו, או פצעו.

יכול להיות שככה, בבית, בינם לבין עצמם, אנשים מדברים על זה? מכים על חטא? מצטערים?

אני תוהה, אם אפשר בכלל לשחרר את האבן הזו, לפני שחווים את כבליה, ואת כובד משקלה, לפני שעומדים באומץ מול האמת ואומרים- היה. לא נתמוטט מזה, רק נזדקן יותר בנחת, שלמים עם המסע, קרובים לעצמנו.

בעודי כותבת, קפץ לי פתאום השיר של לאה גולדברג האהובה-

עצי זית

עָמְדוּ בְּנִסְיוֹן הַשָּׁרָב

וּבָאוּ בְּסוֹד הַסַּעַר -

וּכְנֶצַח נִצְּבוּ בְּמוֹרַד

הַגִּבְעָה מוּל הַכְּפָר שֶׁחָרַב

מַכְסִיפִים בְּאוֹרוֹ הַצּוֹנֵן שֶׁל הַסַּהַר.

עֲמֹד, מַה גְּדוּשָׁה הַשַּׁלְוָה.

זוֹ אֵפוֹא הַשֵּׂיבָה הַטּוֹבָה!

הַקְשֵׁב, הַקְשֵׁב לְמַשַּׁב

הָרוּחַ בְּנוֹף הַזֵּיתִים.

אֵיזוֹ צְמִיחָה עֲנָוָה!

הֲתִשְׁמַע? הֵם אוֹמְרִים עַכְשָׁו

דְּבָרִים נְבוֹנִים וּפְשׁוּטִים.