אחות ליבי - אדוה נאמן

לפעמים דברים קטנים גורמים לי לשבת ולכתוב. שיחה ששמעתי, מילים שקראתי, חלום, ובלי לחשוב מה מאלה עשה לי את זה, התיישבתי הבוקר לכתוב לך את מה שקראתי ביני לביני 'שבעים הרגעים שלי עם צביה', למרות שאני יודעת שהם לא החשובים ביותר, לא היפים ביותר, או איזשהו 'ביותר' אחר, ובגלל זה אני אוהבת אותם, כי הם קו הרקיע שלנו, עדות לעולם שבראנו לעצמנו- שמיים וארץ, כבשׂים של חושך לצד מאורות, מים שהצמיחו את הגן, הרוח שהפחנו בו,ואנחנו חַוָוה לחַווָה -אדם, מהלכות בו כל השנים בתשומת לב, צעדינו שקולים אבל בטוחים מאוד, אין אנו פוחדות ממלכודות, גם לא שניעלם פתאום זו לזו.

 

אַתּ שַׁם לצידי, ואני לצידך, תמיד היינו ולעולם נהיה. גבולות הדעת אינם חוסמים את דרך הלב שסללנו לנו עקב בצד אגודל כמעט חמישים שנה.הייתי נערה כשהגעת אלינו. זכורה לי תחושת הגאווה שהסבה לי החברות שלכם. לחגי תהיה אישה שכולם אוהבים, ביום שישי נמלא את הסלון, אמא שלי תכין את עוגת הגבינה של אודט, תתפתח שיחה, אתפטר מהשקט,וסוף סוף נהיה משפחה נורמלית. לא התעכבתי להסביר לך או לעצמי את מה שהרגשתי. אלה היו פצעים פרטיים. לא הכרת אותם, עוד לא דברנו מכאובים בשלב ההוא.

לא העליתי על דעתי שגם עולמך מורכב משברים. כל כך שלם היה בעיני, שרק ביקשתי להתנחם בו.