היו הדברים מעולם - פנינה פרוכטר
על 'זכרון בסלון'
לפני שש או שבע שנים התחיל בארץ פרויקט של 'זיכרון בסלון' ומאז כל שנה אני מרצה במקום אחר. אם יצאנו מהתופת הזו נורמליים, אז צריך לספר. שהדורות הבאים ידעו על הטרגדיה של העם היהודי משנת 1939 ועד 1945. מה שקרה לי, קרה לכל הדור שלי.
אני לא מיוחדת בזה. רובנו, ניצולי השואה, כבר מבוגרים מאוד, ואני פוחדת שכשנמות, ימותו גם הסיפורים שלנו ואיתם פיסת ההיסטוריה הזו ששינתה את העולם.
לפגישות האלה, אני מתכוננת, כותבת לי ראשי פרקים, מתגייסת לזה במלוא מובן המילה.
רוב האנשים שמגיעים הם צעירים. יש משהו בדיבור שהוא יותר חי מכתיבה. מישהו מקשיב לי, מסתכל לי בעיניים. הם מקשיבים בקשב רב לסיפור חיי, נדהמים לשמוע כמה סבל היה, ומגלים שבעצם לא היתה לי ילדות.
למרות שאף פעם לא היו במקום הזה, הם מאוד מתרגשים.
"טוב שאת מספרת לנו", הם אומרים, וגם שואלים שאלות, מנסים לברר כמה נורא זה היה, אם באמת היינו כל כך רעבים... אנשים לא מסוגלים להבין מה זה רעב.
אחר כך הם שואלים אותי 'פנינה, אַת באמת הרגשת כל כך טוב כשהגעת הנה?'
הם לא יכולים להבין את המציאות הזו, שברחתי מארץ מולדתי בכדי להגיע הנה. הם נולדו פה, זו מציאות אחרת שאין בה חלום. אז עכשיו אפשר לברוח לברלין...
כשאני מסיימת הם קמים לחבק ולנשק אותי, ונותנים לי את התחושה שהרגישו אותי.
אני אומרת להם, 'ילדים אתם צעירים, תשמרו על הארץ הזאת, יש לנו ארץ נהדרת, אתם לא יודעים מה זה לחיות בלי ארץ. אין לנו ארץ אחרת. זו ארץ דמוקרטית שאפשר לחיות בה עם כל הבעיות הקשות שיש לנו, עם כל השונאים והערבים מסביב וגם השונאים שבתוכנו. עוד לא הגענו למנוחה ולנחלה אבל התגברנו ותמיד נתגבר.