אני סימצ׳ו - פרטיזן בלגרד

מתוך הספר:

"בתקופה הזו ציידו אותי בביפר. קראו לי עוד פעמיים להשתלה ושלחו אותי הביתה, ּובפעם השלישית זה קרה. הייתי בחנות כלבו ביבנה, כשהביפר צפצף. על הקו ד"ר ערבות, 'תגיע מיד לבלינסון.' הסתכלתי על העגלה. די מלאה. מה עושים? לסיים את הקנייה או לוותר וללכת? 

'תגיד', אני שואל אותו, 'מה הטווח שאתה נותן לי?'

 'אתה מתבדח איתי על הטווח עכשיו?' חשב שהתבדחתי אתו על כמה זמן נשאר לי לחיות.

 'תוך כמה זמן אני צריך להגיע אליכם?' הבהרתי את עצמי, והוא בקול המרגיע שלו 

'לך הביתה, תשים את השקיות, תתקלח ותבוא.'

 כבר הייתי בסצנריו הזה שבו קוראים לי להשתלה. טעמתי את טעם ההתרגשות, וגם את טעם האכזבה, ואיכשהו בפעם הזו הרגשתי אחרת. ידעתי שיתאים הלב, ויצליח גם הניתוח. כבר לא סיכויים של פיפטי-פיפטי אלא מאה אחוז הצלחה. עם התחושה הפנימית הזו נכנסתי לאוטו ונסענו, אלי סופי ואני. שרנו בקולי קולות, והגענו לבית החולים ברוח מרוממת, כאילו שלקחנו משהו... 

בחדר הניתוח, רגע לפני שהרדימו אותי, שאל אותי ד"ר ערבות "תגיד, אתה לא מפחד? השניים שהיו פה לפניך ברחו.' 

'כשנגמור את הניתוח אספר לך למה אני לא פוחד.' הבטחתי לו, והוספתי 'שיהיה לך בהצלחה, דוקטור.'  עד היום הוא לא שוכח לי את המשפט הזה, כי איזה מטופל שוכב על שולחן ניתוחים ומאחל לרופא שלו 'בהצלחה'? 

יותר מאוחר נודע לי שבאותו יום הזמינו שני מועמדים שהיו לפניי בתור. אחד שמע שיש לב, קיבל רגליים קרות וברח, והשני אמר 'אני בחיים שלי, אף פעם לא ראשון,' ונשאר בבית. אז קראו לסימצ'ו, והוא בא.