מי אני
נולדתי לזוג הורים ציונים שעלו מאירופה, התאהבו בקיבוץ שדות ים, ועברו לקיבוץ פלמחים להקים שם בית. חיי עברו עליי בבית ילדים, בלינה משותפת ובצל דמויות מסוימות מאוד שניהלו את הקיבוץ ואת החינוך שלנו. אלה היו ימים של חלום ואוטופיה, אנשים דיברו שוויוניות, 'כל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו', כולם שווים בפני התקנון הקיבוצי.
'פלמחים קדימה פלמחים, כל היום וכל הלילה פלמחים' שאגנו בשירה בכניסה לקיבוץ כשחזרנו מטיול או מקייטנה. נבנתה בנו גאווה, תחושת שלמות והכרה במעמדנו כקיבוצניקים. עד כדי כך.
אבל אני, מגיל צעיר מאוד זיהיתי בתוך השריון הזה סדקים. רגעים קטנים של חוסר צדק, עוולה, שכרון הכוח, גניבת דעת, התנשאות, ניצול מרות. עוד לא ידעתי לתת שמות לדברים שהפריעו לי, רק ידעתי שמשהו לא טוב קורה, והגבתי עליו כמה שיכולתי. התחצפתי, התערבתי, אמרתי את דעתי, חטפתי על זה מכות. הם לא אהבו את הילדה הזו שאמרה אמת.
עם השנים למדתי שאין מושלם, אין הכי טוב, שבכל חברה יש סוגים שונים של אנשים, שמביאים איתם אמות מוסר שונות, טוב לב וגם רוע.
הצבא הביא עימו ריפוי, במובן שאִפשר לי בתפקידי הפיקוד שנשאתי, להשפיע לטוב על חייהן של חיילות שהגיעו אליי, ולהפיץ סביבי חמלה. היו לי המון כאלה, גם בחיים האזרחיים כמורה ומחנכת בכיתות היסוד, ולא היה ערב שהלכתי לישון לפני שחשבתי על היום שעבר, עם מי לא הספקתי לדבר, ובעיקר במי פגעתי. תמיד מצאתי את המישהו הזה שיצא נפסד, עצוב, דחוי, מאוכזב בגללי. 'נפלתי' בלי סוף. ככה זה כשמדובר בבני אדם.
בגיל 30 ילדתי את בני הבכור, ללא ספק יום מכונן בחיי, שכן קדמו לו שבע שנים של חוסר הצלחה להרות ולהפוך להיות אמא. אני זוכרת את עצמי אחרי הניתוח הקיסרי שוקעת אל המזרון, אבל בעצם עפה בחלל מרוב אושר, קלה כנוצה. הלידה הזאת פינתה בי מקום לאופטימיות.
המשפחה המשיכה להתרחב וכך גם אני.
תמיד כתבתי. חיבורים בכיתה, שירי מחזור לכיתות המסיימות י"ב, ברכות, שירי אהבה סודיים על חבר'ה מהנעורים, ומכתבים. יש בי הרבה געגוע למדיה הזו, לאינטימיות המיוחדת שהמכתב אפשר, ללגיטימציה להביע קשת של רגשות, וגם לאפשרות לשמור את הנייר הזה קרוב אל הלב.
אני רואה אנשים עומדים על במה, תחת חופה, מברכים בבר מצווה, מתייפחים על קבר, נואמים לאומה, ורובם קוראים מהדף, לא סומכים על עצמם שיגידו את מה שתכננו, פוחדים להתבלבל, לאבד את הריכוז, להתרחק מהאמת שלהם, אז הם כותבים.
הכתיבה הזו היא בעיניי פגישה בפני עצמה. שקטה, סודית משהו, ללא קהל מאזינים, ללא קוראים, רק הכותב או הכותבת עם עצמם. אני רוצה להאמין שהם עטופים באנרגיה של האנשים אליהם הם כותבים, ולא רק בזו שלהם. כמה עוצמה יש בזה, וכמה חסד!
בסיפור חיים שאדם מספר לי ולעצמו, קורה ההפך. השיחה היא העיקר, והאינטימיות נוצרת בתדרים אחרים. כבר לא אדם עם עצמו, אלא גם איתי. לקשר החדש מתלווה שפה חדשה. ומתחיל סיפור.
גיליתי שטוב לי מאוד עם כל אדם כזה שאני פוגשת. שמתאים לי להקשיב, לספוג אל תוכי עוד חיים,
שיש בתוכי אין סוף של אורך רוח כשמדובר במפגשים האלה, וגם את היכולת לבנות אמון, להתקרב, להרגיש חלק, ולהיות פרטנרית ראויה למסע הזה.
הרהורים על כתיבה
יש ימים שמתגנב אליי הספק ומעלה בי שאלות עמוקות הנוגעות בכתיבת סיפור חייו של אדם אחר. אחת השאלות שמלוות כל סיפור כזה היא איך כותבים אותו ככה שגם יהיה אותנטי וגם לא יחשוף או יפגע באנשים דרכם חווה המספר שלי חוויות משמעותיות. אפשר פה ושם לכתוב על סיטואציה יותר בכלליות, לבנות אותה 'נקיה' יותר, ולקחת בחשבון שתצא גם רזה יותר. אבל רק פה ושם, כי יש אנקדוטות שאם לא אספר אותן כפי שקרו, אגזול מהן את הכוח שהיה להן בשעת אמת. כאלה יש בלי סוף מרגשות ומכוננות.
בחלקן הגדול מעורבים אנשים נוספים. משפחה, אהובים ואהובות של טרם חיי הנישואים או במהלכם, חברוּת שכבר לא, עולים גם סיפורים על אסון ששינה דינמיקה בתוך משפחה, בין חברים, כעסים שלא הלכו לשום מקום, געגוע בסתר לאדם סודי (כן, גם זה יש...), איך זה להרגיש בודד בתוך משפחה, ועוד המון. מאחורי כולם עומדים אנשים.
אז יש ימים כאלה, שהספק מגיע, עושה אצלי סיבוב, שואל מה קורה, ומחזיר אותי אל עצמי. אני מסתכלת פנימה אל הבאר שלי ורואה שם משהו שאני אוהבת, עם הרבה צללים, אבל שלם.